אדם השולח ידו בכתיבה יודע כי ככול שזו קצרה יותר, ברורה וממוקדת – חזקה על הקורא כי ירד לכוונת הדברים לאשורם וללא מאמץ מיוחד. הדבר נכון במיוחד בכתיבה משפטית אשר מטבעה מסתעפת ומסכסכת מילה ברעותה ומשפט בחברו, בוררת לה דווקא את הניסוחים הארוכים והפתלתלים ומתוך כך עוטה על עצמה אצטלה של "כתיבה מלומדת".
האם כתיבה תמציתית ופשוטה הוכחה, אמפירית, כיעילה יותר? ומה הקשר של דונאלד טראמפ לכתיבה נכונה ומובנת? בואו ונתוודע למחקרים שנעשו בתחומי דעת אחרים שיסייעו בידינו לכתיבה וניסוח טובים יותר וכערובה לתוצאות מוצלחות יותר. לצורך זה נגייס לעזרתנו אף את נשיא ארה"ב.
מדד הנקראוּת – ארה"ב
בשנת 1975 פותח בארה"ב מדד הנקראוּת (readability tests). מדד זה הקרוי על שמם של מפתחיו, פלאש וקינקייד, פוּתח לדרישת הצי האמריקני שביקש לבדוק האם ניתן לצפות את רמת הקושי ורמת ההשכלה הנדרשת להבנת טקסט, דוגמת מדריך טכני מקצועי. מפתחי המודל בנו מטריצה המחלקת את מדד הנקראות לעשר רמות: החל מרמה 0–10 המוגדרת כ'רמה מקצועית' ((professional דהיינו טקסט קשה מאוד המובן רק לאנשי מקצוע, וכלה ברמה 90–100, הגבוהה ביותר, שבה הקריאה מוגדרת כקריאה קלה המותאמת לרמתו של ילד בן 11.
מודל זה אומץ בידי רשויות השלטון ומדינות שונות בארה"ב כמדד מחייב. לדוגמה, במדינת פלורידה נקבע כי מדד הנקראות של פוליסת ביטוח לא יהיה נמוך מ-45, (המקביל לרמת הבנה של בני 20-18) ומדד הנקראות של הסכם שכירות לא יהיה נמוך מ-50 (המקביל לרמת הבנה של בני 18-16). כל מסמך ממשלתי חויב לעמוד בקריטריונים אלו ואסור לו שיחרוג מרמת הנקראות שנקבעה למסמך המסוים. (לשם המחשה מתחום הסיפורת, ספרי הארי פוטר דורגו בדירוג 72, ספרו של הרמן מלוויל, מובי דיק, דורג בציון 58, ה"טיים מגזין" דורג בציון 52).
וכאן המקום לתהות, מדוע שלא נחיל אף בארצנו הקטנה "מדדי נקראוּת" לטובת קהל היעד בניסוח הסכמים, חוזים ומסמכים משפטיים לסוגיהם? שערו לעצמכם איזה דירוג במדד פלאש-קינקייד היה זוכה מסמך משפטי "ממוצע" המנוסח בשפה ובצורה המוכרת לנו…
סולם להערכת רמת קריאוּת של טקסט – ישראל
אחד הכלים המרכזיים בהקנית אוריינות, לשון ותכנון הוראה הוא ה"סולם להערכת רמת קריאות של טקסט". מודל זה שפותח בידי ד"ר עליזה עמיר, מנהלת תוכנית שלהב"ת במשרד החינוך, ומבוסס על "סולם להערכת קריאוּת" מאת תמר סיוון,[1] קובע מספר קריטריונים להערכת רמת קריאוּת טקסט ומשמש בסיס למחקרים דידקטיים בנושא שיפור הבנת טקסטים והנחלת מידע ויזואלי. המודל מחולק להיבטים הבאים:
היצג – ארגון הטקסט מבחינת כותרות ופסקאות, גודל הגופן, אמצעים גרפיים [2].
תוכן – האם התוכן מחייב ידע קודם? האם הוא רלוונטי לקורא?
לשון – אוצר מילים, שימוש במילים לועזיות, מילים דו משמעיות, ניסוח תחבירי.
ארגון המידע בטקסט – מבנה לוגי, מקדמי ארגון ברורים (זמן ומקום).
כוונה – האם המסר מפורש? האם מטרת הכותב ברורה?
לכל מרכיב ניתן ציון מ–1 עד 6, ובסופו של ההליך נקבע הציון הסופי שממנו נגזרת רמת קריאוּת הטקסט. החלת מודל זה על טקסט נתון, ולענייננו – טקסט משפטי, מאפשרת לנתח את הטקסט ולבודד ממנו את הרכיבים הבעייתיים כך שניתן יהיה לשפרו נקודתית מבלי לשנות את כל הטקסט. למשל, אם ניתוח טקסטואלי של "הסכם מכר דירה" מעלה כי הסעיף שזכה בציון נמוך הוא "ארגון המידע בטקסט", הרי ששיפור הקשרים הלוגיים בין הסעיפים השונים, יקדם את הטקסט לרמת מובנוּת וקריאוּת גבוהה יותר. אם הסעיף "לשון" קיבל ציון נמוך, ייתכן שכתבתם את הטקסט בארמית מדוברת, דבר המקשה על הקורא להבינו… כך ניתן לתקן ולשפר כל טקסט משפטי, לאחר שניתחנו אותו באמצעות חלוקתו לגורמיתן ם ואפיונים שונים, והערכם היחסית.
ומה כל זה קשור לדונאלד טראמפ? מסתבר שהוא הבין את מה שרובנו עדיין לא הפנמנו:
כתיבה ודיבור פשוטים, ללא הצטעצעות ומילים גבוהות – מנצחים!
במחקר שערכה ד"ר אורלי קיים, חוקרת שפה ורטוריקה מהמכללה האקדמית וינגייט, ניתחה הכותבת את תמלילי הנאומים והראיונות שנערכו עם מספר מתמודדים לנשיאות ארה"ב. התוצאות הפתיעו אף את החוקרת עצמה. תמלילי הנאומים שנותחו באמצעות מדד פלאש-קינקייד הנזכר לעיל, הראו בצורה מובהקת כי רמת ההשכלה הנדרשת להבין את נאומי דונאלד טראמפ, נמוכה בצורה משמעותית מרמת ההשכלה הנדרשת להבנת נאומיהם של שאר המתמודדים[3].
1. בעוד שאורכו של משפט ממוצע שנאמר מפיה של הילארי קלינטון היה 20 מילים וזה של סנדרס 18 מילים, טראמפ הסתפק במשפטים בעלי 10 מילים בלבד.
2. מדד פלאש-קינקייד המשקף את נאומי טראמפ עמד על 3.96 לעומת מדד של 9.18 בנאומי קלינטון ו-8.57 בנאומי סנדרס.
3. בעוד שאוצר המילים בנאומיו של טראמפ כולל רק 7% מילים המורכבות משלוש הברות או יותר, נאומיהם של קלינטון וסנדרס כוללים 12%–13% מילים מורכבות.
מסקנות המחקר היו: טראמפ, אשף השיווק, מודע לכוחה ולהשפעתה של השפה הפשוטה המתאפיינת במשפטים קצרים ותמציתיים, ללא מילים 'גבוהות' ומשפטים מורכבים מדי. שפה זו המנגישה את הדובר לחלקים רחבים יותר מהציבור מסייעת להטמעת המסר בצורה טובה יותר. דיבור וכתיבה הנתפסים כ"מתנשאים" ממאיסים את הדובר על הציבור ויוצרים חיץ ביניהם. טראמפ מבדל עצמו משאר המועמדים בכך שבכוונה תחילה הוא נמנע מלהתנסח ולכתוב בשפה גבוהה, זאת על מנת לקרב עצמו לקהל הרחב. הוא אינו רואה בכתיבה ודיבור "נמוכים" – פחיתות כבוד מצידו, ואף אינו סבור כי כתיבה המשופעת בביטויים, במילים גבוהות ובמשפטים ארוכים, היא ערובה כי המסר עבר בצורה אפקטיבית יותר ו"עשה רושם" על הקורא. ההפך הוא הנכון.
מה אנחנו יכולים ללמוד ממחקרים אלו? כמובן שאין צורך להיות פשטני כמו טראמפ. אבל כתיבה ב"גובה העיניים" תוך שמירה על טקסט זורם ורהוט, משפטים קצרים, ממוקדים ומובנים ושימוש מדוד וזהיר בביטויים גבוהים הזרים הן לרוח הטקסט והן לקהל היעד – כל אלו הוכחו כמתכון בדוק ומנוסה להעברת מסרים מנצחת. האם חבריי עורכי הדין, אחרי הכול, אין זו מלאכתו ואף חובתו של עורך הדין להעביר את המסר של לקוחו בצורה הטובה והמשכנעת ביותר?
טראמפ יודע. עכשיו גם אתה.
[1] סיוון תמר (תשנ"ג), כיצד נעריך את קריאותו של טקסט, חלקת לשון 10, עמ' 35–44.
[2] מחקרים שנערכו באוניברסיטת חיפה העלו כי ניתן שיפוט גבוה יותר לטקסטים עם גופן גדול, אולם גודל הגופן לא השפיע על הזכירה בפועל של תוכן הטקסט. המחקרים אף הראו כי בקרב קוראים מיומנים, מילים מנוקדות מפריעות לשטף הקריאה. פורסם בחוברת תקצירים של הכנס השנתי ה-8, האגודה הישראלית לאוריינות ושפה: https://did.li/51x5q.
[3] אוחזר מתוך עלונדון, "הסוד התגלה: מה הביא את טראמפ לבית הלבן"? https://did.li/wEDNf.
